הזווית המנטלית | סיכום חצי הגמר: אנגליה נגד ארגנטינה והכנה לגמר

אל המונדיאל הזה ארגנטינה לא הגיעה כפייבוריטית מוחלטת כפי שהגיעה לקטאר 2022. היא הגיעה כאלופת העולם המכהנת, ככזו שבאה ליהנות מהדרך ומסיבוב ההופעות האחרון של ליאו מסי. אלא שעם התקדמות הטורניר, הצופים והאוהדים התחילו להבין שזו עדיין אותה ארגנטינה: חזקה, ווינרית, ועם אופי קבוצתי ייחודי שסוחף אותה שוב עד לגמר הגדול.

אין משחקים קלים לארגנטינה. נכון, אל שלב הנוקאאוט היא שייטה עם ניצחונות קלילים בשלב הבתים, אבל בנוקאאוט הסיפור כבר היה אחר לגמרי. היא ירקה דם מול כף ורדה בדרך להארכה צמודה, חזרה מפיגור של שני שערים לניצחון מטורף מול מצרים בתוספת זמן של 11 דקות, נגררה להארכה קשה עם שווייץ במשחק פחות טוב שלה, וכעת הופיעה שוב ברגע האמת מול אנגליה – מהנבחרות החזקות בעולם.

הדיבור כרגע בעולם הוא על עוד רגע קסם של מסי, על עוד התעלות של הנבחרת. הכל נכון, ואני מסכים עם כל מילה. לצד זאת, אני רוצה לשים את הזרקור על ההתעלות המנטלית ובעיקר על החוסן הקבוצתי המדהים של האלופה.

"אני האמנתי, תמיד ידענו! זה לא נגמר עד שזה נגמר. רק ביחד, אנחנו לנצח ביחד!"  השדרן הארגנטינאי הרנן פלר, ברגעי הטירוף שלאחר שער הניצחון של לאוטרו.

אי אפשר להתעלם מהאמירות של פלר כשחוזרים לנתח את דקות המשחק הדרמטיות, החל משער היתרון של אנתוני גורדון בדקה ה-56.

הסטטיסטיקה שפסחה על ארגנטינה

כאשר קבוצות נמצאות בפיגור ובלחץ זמן, המודלים המנטליים וקבלת ההחלטות שלהן משתנים מקצה לקצה. המחקר הפסיכולוגי והטקטי מראה כי בזמנים אלו ישנה עלייה מובהקת בניסיונות למהלכי 1V1 ופעולות אישיות.

התופעה הזו מוסברת אמנם על ידי הצטופפות היריבה מאחור, אך לא פחות מכך על ידי גורמים פסיכולוגיים: תחושת אחריות עודפת של שחקני ההתקפה שמנסים "להציל את המולדת" לבדם, לצד פגיעה ביכולת הסריקה הקוגניטיבית שמביאה שחקנים לבצע מיד את האופציה הראשונה שעולה בראשם.

ראינו את זה קורה לאורך הטורניר:

• את צרפת ראינו נגררת פעם אחר פעם לפעולות אישיות מתוסכלות של אמבפה, דמבלה ודואה כשהדברים לא הלכו מול ספרד.
• את מקסיקו ראינו נכנסת ל-30 מאבקי 1v1 ב-20 הדקות האחרונות מול אנגליה (נתון מטורף המהווה כ-70% מכלל המאבקים שלה לאורך כל המשחק).

ואז הגיעה ארגנטינה

במשך כמעט 40 דקות, מהרגע שאנגליה עלתה ליתרון ועד למהפך הדרמטי, ארגנטינה שלטה בכדור בנתון חריג של 88% מהזמן. אבל הנתון המדהים באמת הוא זה: בזמן הזה, ארגנטינה ניסתה לייצר 4 דריבלים בלבד וכולם היו של שחקן אחד: ליאו מסי.

הנתון הזה מזקק את המשפט של השדרן פלר. הם תמיד ידעו, תמיד האמינו, והם תמיד ביחד.

מבנה החוסן: למידה דרך חוויה

עד דקות הסיום, ארגנטינה לא איבדה את דרכה. השחקנים המשיכו לשחק את אותו המשחק. נכון, היו מעט יותר הרמות, יותר לחץ, ויותר שחקנים בחלק הקדמי, אבל הסגנון והחלטות המסירה נשארו שם. בצורה רגועה, בשפת גוף נינוחה, מבלי לאבד את הראש. גם בדקה ה-84 כשהם בפיגור, ארגנטינה נראתה כמו נבחרת שיודעת שהיא הולכת לנצח.

מאיפה מגיעה הידיעה הזו? איך נמנעים מנסיגה לפעולות אישיות מבוהלות? התשובה היא חוסן קבוצתי מבוסס חוויה.

קל לנופף באמירות כמו "אופי של אלופים", אבל החוסן הזה נבנה מתוך התנסות פיזית בקושי. כשמתחילים טורניר קודם כפייבוריטים, חוטפים מכה מערב הסעודית, ובסוף זוכים בגביע אחרי הארכות ופנדלים מול הולנד וצרפת, מתפתח שריר מנטלי. כשהנבחרת הזו יוצאת בתוך 10 דקות מפיגור כפול מול מצרים לניצחון בתוספת הזמן, השחקנים מפתחים אמונה עמוקה ועיוורת ביכולת שלהם לצאת מכל בור.

כשאדם או קבוצה מתמודדים עם משבר ויוצאים ממנו פעם אחר פעם, האמונה ביכולת ההתמודדות שלהם הופכת לעובדה קיימת. אין תחליף ללמידה דרך חוויה. 

המפלט הטקטי והעיוורון הקשבי של אנגליה

מעבר לחוסן, לארגנטינה יש ביטחון קוגניטיבי: ליאו מסי.  יש צורך בדריבל?  מסי יעשה אותו. מסי שואב אליו את קבלת ההחלטות ואת תשומת הלב של הגנת היריב. עבור שאר שחקני ארגנטינה, זהו פתרון מנטלי יוצא דופן; לא מצופה מהם לייצר את קסמי ה1v1 תחת לחץ זמן. הם זוכים לשקט המאפשר להם להמשיך לבצע את הפעולות הרגילות והפשוטות שלהם, בזמן שמסי לוקח את הסיכונים. אחרי חמישה ניסיונות להכנסת כדור קודמים, השישי מצא בדיוק את הראש של לאוטרו.

ומה לגבי אנגליה? אנגליה היא המקרה ההפוך.

מרגע הגול וככל שהזמן התקדם, דווקא היא שהובילה נראתה לחוצה, אובדת עצות ומבוהלת. האירוע שמשקף זאת בצורה הטובה ביותר הוא שער הניצחון של לאוטרו מרטינס.

לאוטרו (1.74 מ') עלה לנגוח חופשי לחלוטין, 4 מטרים מהשער, ללא שום מגע של מגן אנגלי. לצידו עמד דן ברן, בלם המתנשא לגובה של 2.01 מ'. כדי למנוע את השער, ברן היה צריך לעשות פעולה פשוטה: להרגיש את השחקן שלידו ולהפריע לו פיזית עם הגוף.

שחקני אנגליה סבלו באותם רגעים מעיוורן קשבי שנגרם מחרדה ולחץ. עשרה שחקנים אנגלים ברחבה לא הסתכלו על השטח שלהם או על שחקני המטרה של ארגנטינה. הפוקוס הקשבי המלא שלהם ננעל על הכדור שהיה ברגליים של מסי. החרדה צמצמה את שדה הראייה ופגעה במיקומיהם ובהחלטותיהם והשאירה את לאוטרו לנגוח באין מפריע לרשת בזכות עוד רגע של גאונות מצד הפרעוש.

לקראת הגמר

בגמר ארגנטינה תפגוש את ספרד המדויקת. שתי הנבחרות המאומנות והמגובשות ביותר בטורניר נפגשות, וזה לחלוטין לא מקרי. לכידות חברתית וקבוצתית שווה זהב בטורנירים קצרים כאלו, שבהם לטקטיקות מורכבות יש לפעמים פחות זמן להבשיל.

ספרד עדיין לא נאלצה להתמודד עם פיגור בטורניר הזה, ויהיה מרתק לראות כיצד תגיב אם וכאשר תקלע למצב כזה בגמר. ובאשר לארגנטינה? מעניין אם היא שוב תצליח לשמור על אותה שלווה אלוהית, או שמא הפעם המותחן יהיה גדול גם עליה.